תופעת הידוענים בתקשורת.
במאמר של שולמית קיסרי " הידוענים והמפורסמים" שנכתב ב2009 . שולמית מציינת את דעתה עד כמה אין קשר בין מפורסמים לבין משהו מעניין או חשוב, היא נותנת דוגמא על ידוענית ואומרת שהיא לא זכתה במנת שכל . אתיקת הידוענים היא שאין בהם שהו חשוב או מעניין. כל תקשורת תקפוץ היום על כל דמות ידוענית עשירה או ענייה ובלבד שיהיה לה אייטם רכילותי והרייטינג שלה יעלה באתרי הרכילויות, כביכול סנסציוני או כביכול "מעניין". את כל מאמרה היא מכוונת לכך שהידוענים הם בסך הכל עיתונות צהובה . המדיה הפכה לתופעת הנשים הזקנות של פעם, בעיר אנגלית או ים-תיכונית, או בכל תרבות, הנפגשות לעת ערב, ישובות על מדרגות הבתים ומרכלות על השכנים. לא זכור לי בילדותי או בנערותי שכל-כך הרבה אנשים רצו רק דבר אחד: "להיות מפורסמים". ילדים של פעם רצו להיות: מדען, שוטר, סופר או ראש-ממשלה, אבל הסיבות של אז היו כנראה רצון להצלחה, בימים שלפני האינטרנט, גוגל, טלוויזיה, להיות מפורסם כמטרה בפני עצמה - טרם היה חלומו של כל ילד. היום כן. "כל אחד" לא שואף להיות ממציא, מנהיג, מהפכן או יוצר, אבל כמעט כל אחד שואף למינימום 15 דקות "תהילה" ורצוי ידוענות-מקצועית השמורה בעיקר לדוגמניות, למעצבי שיער, לזמרים מזרחיים, לבוגרי "כוכב נולד" וכאמור "ידוענות"
דוד גרוביץ שכתב מאמר "סלבריטי ידוען" על סמך מאמרים אחרים . נכתב שהסלבריטי איננו מלווה בהכרח בזוהר מיוחד. בניגוד לגיבור התרבות, שמצית את דמיונו של הציבור בזכות הישג יוצא דופן, הסלבריטי מתקיים בטווח הקצר. חשיבותו נובעת מעצם פרסומו, וזה קשור קשר הדוק להופעתו התכופה. בדומה לכוכב או לגיבור התרבות, גם אצל הסלבריטי חשובה הנִרְאוּת שלו. הוא מופיע כדימוי פיזי, כאייקון תרבותי בולט. הסלבריטי מושך אליו את אהדת הציבור וממלא את חיי מעריציו ב"משמעות"
הזמר המזרחי בתרבות הישראלית.
פירסט, אלפנט ואברהם כתבו מאמר "הנעדרים והנוכחים בזמן צפיית שיא" מכנים במאמר את המזחריים כבני המיעוט . הם כותבים שבישראל יש קבוצות חלשות וקבוצה חזקה. בני המיעוטים בקבוצות החלשות סובלים ממצבם בשלושה הקשרים: דימויים בקרב הקהל הרחב, מדימויים אצל קובעי המדיניות ומדימויים בתקשורת וחוסר הייצוג. כך, נוצרת קבוצת מיינסטרים, כשבני המיעוטים מחוצה לה. מודבקים להם סטריאוטיפים בכדי להראות לקבוצת המיינסטרים איך לא להיראות . הם בודקים במאמר את הקריטריונים הבאים :מספר הפעמים שהופיעו נציגי המיעוט ביחס לרוב, הם מצאו כי כל קבוצת מיעוט סובלת מהכחדה סימבולית ופוליסמיות , שלקבוצה יש נוכחות בחברה אך לא בתקשורת. את האופן בו מוצגת קבוצת המיעוט , ואילו סטריאוטיפים מודבקים אליה. הם מצאו בנושא זה שכל קבוצת המיעוט ובנושא שלי , המזרחיים מוצגים באופן שלילי בתקשורת והמזרחיים בפרט מוצגים בתקשורת כפושעים.
הכתבה שכתב אילן שאול "תכתוב גטו" בשנת 2017 מציג ראיון עבר עם זוהר ארגוב . כותב אלמלא יחסם המתנשא והשיפוטי של הרדיו והטלוויזיה, גורלו של זהר אולי היה שונה לחלוטין, וציבור שלם במדינה הזאת היה מרגיש פחות מקופח. כשאתה אוהב זמר מסוים, מגיע לך גם לשמוע אותו ברדיו, ולא ייתכן שאמצעי התקשורת יהיו רכושם של כמה "אניני טעם" הקובעים מה חשוב ומה תפל לכל אדם הייתה יכולה להיות בחירת הטעם וחופש הביטוי. מתוך הר הגעש הנקרא מדינת ישראל מבעבעת לבה רותחת שמאיימת לפרוץ בכל רגע. "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". דרך זמרים כמו ארגוב (כלומר זמרים מזרחיים ) אפשר, אולי, ללמוד איך בנויה כל מערכת התקשורת בארץ, המתאמצת בכל כוחותיה להדחיק את אותו נחשול תרבותי הזורם כמעיין המתגבר אל תוך המאגר התרבותי הישראלי ודורש את הנתח המגיע לו. דרך כתבות אלה מבחינים כי בעבר מלחמתו של הזמר המזרחי הלא ממוסד, שנאבק על המקום שלו בתרבות הישראלית מול הזמר הלגיטימי האשכנזי .
זמר מזרחי בארץ יכול לתפוס נתח שוק רחב יותר מזמר רגיל כי הוא יכול גם לפנות למוסיקה המזרחית וגם למוסיקה הארץ ישראלית הקלאסית שזהו הרב תרבותיות. זמר מזרחי מבוקש על ידי הקהל המזרחי אבל גם על ידי המיינסטרים. בשנים האחרונות יש הרבה יותר פתיחות למוסיקה המזרחית ולכן אנו רואים כיום זמר מזרחי בכל רשימת להיטים עונתית שלא נדבר על התופעה של כוכב נולד שהחייתה כל כך הרבה זמרים מזרחיים והפכה אותם לתופעה מרכזית במוסיקה הישראלית העכשיוית והעדתיות נגדם מסתיימת . זמר מזרחי כיום יכול לכבוש כל מצעד וכל סוג של קהל בכל עת ההבלטה בתקשורת גדלה עליהם והם נהיים משמעותיים בחיי היום יום. זמר מזרחי הולך ותופס מקום חשוב בתרבות הישראלית. הוא ניפץ את הסטיגמה בנוגע לאיכות וטיב המוסיקה וכן לאוכלוסיית היעד.
מוסיקה כמייצגת רב תרבותיות בחברה הישראלית.
במאמר "כי אמיתית היא" שכתב פרופ' מוטי רגב שטוען כי המוסיקה שייצגה את החברה הישראלית בשנות ה-70 הייתה המוזיקה הרוק והפופ וכי המוזיקה המזרחית ניסתה להשתלב ולהתקבל כמוסיקה שתייצג בנוסף את העם הישראלי. המוזיקה הארץ הישראלית כללה השירי ארץ־ישראל, בהיותם המוזיקה העממית של ישראל, בשיריהם של מלחינים כמו דוד זהבי, ידידיה אדמון, נחום נרדי ועוד, דרך תקופת הפריחה של הלהקות הצבאיות, זהו היה רגע שבו מוזיקה זו כמעט חדלה לחדש ואיבדה ממרכזיותה, הציבה מסגרת זו של עשייה מוזיקלית רפרטואר של שירים שהתקבלו בציבוריות הישראלית כביטוי מובהק של תרבות עברית ייחודית, של שייכות לארץ, לנופיה ולהיסטוריה היהודית שלה.
לעומת זאת, המוזיקה המזרחית, שימשה מאז הגעתה לארץ בשנות השבעים אמצעי ביטוי בולט לעמדה המזרחית שתרבות הישראלית צריכה להיות נטועה בתכניה במרחב התרבותי־גאוגרפי שבו היא ממוקמת, הים התיכון, המוזיקה הגיעה החל מלהקות חלוצות כמו צלילי העוד וצלילי הכרם, דרך הזמרים מעצבי הסגנון זהר ארגוב וחיים משה, המוזיקה המזרחית התפרשה במרחב הצלילי של ישראל שפה מוזיקלית שיש בה גוונים ערביים וים־תיכוניים בולטים. בהמשך, עם זמרים כמו שרית חדד ואייל גולן, חצתה המוזיקה המזרחית את הגבולות של קהליה המסורתיים וחלחלה אל הטעם המוזיקלי של מגזרים נוספים בישראל.
בעבר, המוזיקה שנחשבה לעילית היא המוזיקה הארץ הישראלית יוצרי המוזיקה המזרחית טענו כי המוזיקה שלהם ישראלית לכל דבר וכי זה תמוהה שהיא לא מתקבלת בשווה למוזיקה הארץ ישראלית, וכי הם שואפים להכרה כמוזיקאים ישראלים אותנטיים במדינה.
כיום, כאשר מבצעי המוזיקה המזרחית נמצאים במרכז הבמה והפכו להיות המוזיקה הפופלרית במדינה, כאשר מוזיקאי הזאנרים השונים מושפעים מצלילי המוזיקה המזרחית וכאשר האמנים המזרחים הקלאסיים, כגון אביהו מדינה וזהר ארגוב, זוכים להכרה כישראלים שווים כמו כל הזמרים אך זה לקח זמן עד המוסיקה המזרחית השיגה את המטרה שהציבה לעצמה במשך עשרות שנים להיות חלק מן הזרם המרכזי של המוזיקה הפופולרית בישראל ולהשפיע על הצליל הכללי של המוזיקה שמשפיע את המוזיקה הישראלית במדינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה